האור בקצה המנהרה - הפחד להישרף

מכורים, אני מדבר איתם יום יום. רואים את האור בקצה המנהרה, אבל הפחד להישרף מהאור מכריע אותם. רוצים חיים חדשים, אבל לא מאמינים שאי פעם יוכלו להיות חופשים מהצורך לעשן.

מודעים ומסכימים להכול. מסכימים שהם, משקרים לעצמם ולסביבה, מספרי סיפורים, דחיינים. אפילו אומרים את זה על עצמם. אז מציעים להם להפסיק לשקר לעצמם, על מנת להפסיק לעשן. הבעיה היא שמעשנת לא רוצה להיגמל מעישון. היא רוצה להפסיק לעשן, בתנאי שהיא תוכל לעשן כשבא לה. בתנאים האלו היא מאד תשמח להפסיק לעשן.

זו בדיחה שאינה בדיחה. ככה רוב המעשנים מרגישים. מה שמעשנים מרגישים קובע. קובע הכול. לכן שיטות גמילה מעישון לא באמת עובדות לאורך זמן. הן שמות את הפוקוס על החלטות שלא ניתן לעמוד בהן כי הן גורמות לרוב האנשים שמגיע אליהן לעבוד בלא לעשן. למי יש זמן לשטויות האלו?

מעשן לא רוצה להפסיק לעשן, הוא גם לא רוצה להמשיך. אז רגשית הוא מסכים להפסיק בתנאי שגם יוכל להמשיך לעשן כשבא לו. המשמעות היא אחת: 'בא לי, שלא יבוא לי לעשן.' הבעיה היא שאדם שפתר את התחושה הזו עם סגריה במשך עשרות אלפי פעמים, מתקשה להאמין, שניתן להעלים לחלוטין את התחושה הזו.

בשביל זה אני כאן, על מנת שעוד ועוד מעשנים ירגישו שהאור בקצה המנהרה, אינו רכבת הדוהרת לקראתם. להיפך, האור הוא הכרטיס שלכם חזרה לעצמכם, כמו שאף פעם לא דמיינתם.