ריקנות. התחושה אותה רוב המעשנים. מרגישים בין סיגריה לסיגריה, במיוחד מרגישים אותה כשמפסיקים לעשן. התחושה הזו היא אחד האיומים הכי גדולים שיש על מעשן, שרוצה להפסיק לעשן. היא מסמנת לך: אין, נגמר, מת, לא יחזור, הלך עלי, אני עכשיו חצי בת אדם, אני עכשיו זומבי עד הודעה חדשה. מה במקום זה? כלום, מתובל באווירת סוף העולם. אז מה עושים? אם זה המצב אין לך סיכוי לצאת מזה.
להפסיק לעשן זה רק עניין של גישה. תחושת הריקנות הפיזית שניקוטין מייצר במערכת העצבים המרכזית נעלמת תוך ימים. הפער המדובר כאן הוא תוצאה של ריקנות פיזית, שהופכת לתחושת ריקנות נפשית שיכולה להימשך לתמיד, אלא אם לא. איך לא? היחס שלנו, לתחושת הריקנות הפיזית בימים הראשונים, יכול להעלים את תחושת הריקנות הנפשית. במילים אחרות היכולת להתייחס אחרת לרייקנות הפיזית בימים הראשונים, היא הבסיס למהפכה. הבסיס למעבר שלם מאדם מעשן לאדם לא מעשן.
מהי ריקנות נפשית? ריקנות נפשית היא 'תפיסת חלל שלילית.' מה? מה כתוב פה? אמרנו, להפסיק לעשן זו גישה. ריקנות היא תחושה של חלל ריק. התפיסה של חלל נפשי כמשהו ריק/חסר היא שלילית. בפועל החלל הוא מקום(!) מקום עבור מה? מקום לעצמך, להכלה חדשה, מקום להזדמנויות, מקום לחוויות חדשות, מקום לרגשות, מקום לחיים עצמם.
הפתרון הוא להתייחס מהרגע הראשון לתחושת הריקנות הפיזית כמקום למשהו חדש. התוצאה היא לא פחות ממדהימה: סיום תחושת הריקנות הפיזית מבלי שנוצרת ריקנות נפשית אינסופית. כזאת המובילה לאכילת יתר, לתסכולים, מאבקים ותלות רגשית קבועה בעישון. לכן השאלה הגדולה שצריך לענות עליה היא: איך בימים הראשונים, מגיעים למצב בו לוקחים את תחושת הריקנות הפיזית ברגוע? זאת על מנת שנקבל בחזרה את המקום שלנו בחיים.
Comments